החלטה בתיק מ"ת 11354-06-12

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם, נאדים זייד (להלן: " המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) +(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק"); עבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק; עבירה של נשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק; ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

בהתאם למתואר בכתב האישום, ביום 18.7.11 שעה 20:30 לערך, הגיע המשיב לביתו של האני זחאלקה (להלן: " המתלונן") בכפר קרע כשהוא מצוייד באקדח, ומלווה באחיו בשיר ומושיר (להלן: " האחים") ואנשים נוספים (להלן: " האחרים").

המשיב, אחיו ושאר האחרים החלו לנפץ את חלונות רכבו של המתלונן שנמצא במקום, וזאת באמצעות מקלות ואתי חפירה. בשלב מסוים המשיב איים על אמו של המתלונן, סועאד זחאלקה, בכך שהצמיד אקדח לראשה ואמר לה כי אם תצעק הוא יירה בה וכן איים עליה כי הלילה הוא יהרוג את בניה.

מששמע המתלונן את רעש ניפוץ חלונות רכבו, הוא יצא מביתו פנה למשיב ושאל אותו מדוע הוא ושאר החבורה עושים כן. בתגובה ירה בו המשיב באמצעות האקדח, ברגלו של המתלונן וזאת בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. כתוצאה מהירי פגע קליע ברגלו של המתלונן ונגרם לו שבר חוץ מפרקי בעקב שמאל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

המבקשת הפנתה לראיות לכאורה הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו, בכלל זאת: הודעתו של המתלונן (האני זחאלקה) שמסר על נסיבות הירי בו, וכן המתלונן הבהיר כי בחקירתו הראשונה הוא לא ידע לומר מי ירה בו עקב הכאבים העזים בהן חש עקב הירי; הודעת עטאף זחאלקה שתיארה את האירוע ואת הירי, וכן זיהתה המשיב במסדר זיהוי תמונות; הודעת עבד זחאלקה; הודעת מהדי זחאלקה; הודעת סועאד זחאלקה; הודעת יוסף זחאלקה; הודעת המשיב לפיה הוא הכחיש כל היכרות עם המתלונן ומשפחתו, על אף טענת משפחת המתלונן כי הם מכירים המשיב וזיהו אותו סמדר תמונות; וראיות תומכות אחרות. לגישת המבקשת קיימת עילת מעצר של מסוכנות לנוכח מעשי המשיב ובהתחשב בשימוש שעשה בכלי נשק, וכן לנוכח הימצאותה של הרשעה בעבירה של חבלה חמורה לחובת המשיב שבגינה הוא ריצה שנת מאסר; כמו כן קיים חשש ששחרור המשיב יביא לשיבוש הליכי משפט והתחמקות מהליכי שפיטה, זאת לנוכח התחמקותו של המשיב מאז האירוע ועד למעצרו ביום 24.5.12. חשש המתחזק לנוכח ניסיונות איתורו של המשיב בתקופה שבין קרות האירוע עד למעצרו, וכן בהתחשב בנסיבות מעצרו עת נמצא המשיב מנסה להסתתר מאחורי ארון. לנוכח האמור, ביקשה המבקשת להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בא כוח המשיב, התנגד טען לחולשת הראיות לכאורה. בא כוח המשיב, הפנה לשתי הודעותיו הראשונות של המתלונן שנגבו בבית החולים, בהן המתלונן מסר שלא זיהה את מי שירה בו. בהודעתו השלישית של המתלונן, מיום 19.7.12, הוא מסר כי הוא זיהה המשיב, והסביר את היעדר זיהוי המשיב בהודעות הקודמות בכך שהוא היה תחת כאבים עזים. אם כי לעניין זה הפנה בא כוח המשיב, לדו"ח הפרמדיק שפינה המתלונן מהזירה, לפיה המתלונן היה בהכרה מלאה ולא סבל מכאב חזק כזה היכול למנוע ממנו למסור שמו של היורה. בא כוח המשיב, הפנה בנוסף להודעת העדה מייסון, לפיה השינוי בגרסתה בא אך בהודעתה השנייה, והתיאור שהיא מוסרת באשר ליורה לא תואם את שאר הודעות עדי התביעה. כך גם הודעתו של מהדי זחאלקה שמסר בהודעתו הראשונה שאינו יכול לזהות את היורה. וכן הודעת של אם המתלונן, אינה תואמת שאר העדויות עת מסרה כי ראתה שניים עם נשקים. לגישת בא כוח המשיב, כל ההודעות הן הודעות מזוהמות ומוטות, שלא ניתן לסמוך עליהן. זאת במיוחד עת שבהתאם להודעות, טרם האירוע התפתחה קטטה עם ארבעת אחיו של המשיב, אם כי אחיו של המשיב מסרו הודעות אליבי והאליבי שלהם נבדק ואושר. מעבר לכך הוסף, כי עברו הפלילי של המשיב מתייחס לשנת 2003 עת המשיב היה קטין. כך גם הובהר כי המשיב לא ניסה להתחמק מהשוטרים והוא לא ניסה להסתתר מאחורי ארון, שכן מהבחינה האובייקטיבית המדובר בארון המוצמד לקיר ושלא ניתן להסתתר מאחוריו. על כן, בהתחשב בחולשת הראיות לכאורה הקיימות נגד המשיב, וכן בהתחשב בכך שלאורך השנה האחרונה, לא עלתה כל מסוכנות מטעם המשיב הן אם ביחס למתלונן או בני משפחתו. וכן בהתחשב בכך שהמשיב לא ניסה להביא לשיבוש הליכי משפט, הרי שיש מקום להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

לאחר בחינת כלל הראיות לכאורה בתיק, הגעתי לידי מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה שדי בהם כדי לייחס את המעשים המפורטים בכתב האישום למשיב. בטרם אסקור אותן אזכיר ההלכה ואמות המידה הנדרשים לבחינת הראיות לכאורה. הכלל הוא שבשלב המעצר עד תום ההליכים, בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ה-הוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.2005))." [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08)].

ראו בנוסף:

בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.5.10);

בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.2.08);

בש"פ 860/08 חגי אזולאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.07);